התערוכה המקוונת המוצגת כאן מביאה היבטים שונים של עבודת אדריכלי נוף בין שנות השבעים לשנת 2000. בשנים אלו נוספו תחומים חדשים לעבודת אדריכלי הנוף ובהם שיקום נופים (מחצבות, צידי דרכים ועוד), תכנון תשתיות ובעיקר כבישים, שיקום שכונות, ותכנון ישובים חדשים, תכנון יערות, קמפוסים, אתרי זכרון ועוד (מדגם של פרויקטים מייצגים, מופיע ברשימה זו).
בתקופה זו הוקם המסלול לאדריכלות נוף שבטכניון (קישור לתימה הרלוונטית), ולישראל הגיעו חוקרים ואדריכלי נוף פעילים שתרמו למחקר, להוראה ולתכנון פרויקטים. בין אלו שהגיעו לישראל היו לורנס הלפרין שתרם לתכנון פארק הכרמל ותכנן יחד עם שלמה אהרונסון את טיילות ארמון הנציב בירושלים, רון לוינגר(קישורים) שתכנן את קמפוס הטכניון והיה בסגל ההוראה של המסלול וקנת הלפנד שלימד וכתב על אדריכלות נוף בישראל וריצ'ארד מאייר שלימד בטכניון.
פתיחת המסלול בשנת הלימודים תשל"ו הביאה לגידול מהיר של קהילת אדריכלי הנוף בישראל ולשינוי בהרכבה המגדרי לטובתן של נשים אדריכליות נוף (1).
בשנת 1998, בשנת היובל למדינת ישראל, הוענק לאדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור פרס ישראל לאדריכלות. בנוסף להערכה העמוקה ליצירתם האישית, הייתה זו הכרה והוקרה למקצוע אדריכלות הנוף.
אליבא חוקרים שונים, אדריכלות הנוף, בדומה לדיסציפלינות רבות אחרות, הפכה מעיסוק למקצוע בסוף המאה ה-19 (2). התהליך כלל שלושה שלבים: פיתוח מוסדות הכשרה; הקמת עמותות לאומיות (קישור לעמוד של האיגוד); ולבסוף, ההגדרה של קוד אתי ודרישות לרישיונות מדינה. במקביל, התהליך מדגיש את החשיבות של ידע ייחודי, ספציפי למקצוע, והסכמה ציבורית.